תוכנית הריאליטי "האח הגדול" מציגה שילוב חידתי. מצד אחד, היא מאזכרת את הסמל המובהק של משטר טוטליטרי, אזכור הנשען על האופן שבו התוכנית יוצרת מרחב מנוהל לחלוטין ונצפה לחלוטין. מצד שני, כאשר דיירי בית "האח הגדול" מפרשים את האתגר המוטל עליהם במשחק המוזר שהם משתתפים בו, הם לרוב אומרים כי מה שנדרש מהם הוא "להיות עצמם." הצירוף הזה מעלה שאלה חברתית ופוליטית עמוקה: האם ייתכן משטר המצווה על נתיניו "להיות עצמם"? אני מבקש להציג תשובה כפולה לשאלה. ראשית, המשטר הפוליטי-כלכלי העכשווי, המכונה לעתים כלכלה פוסט-פורדיסטית, הוא אופק המקנה משמעות לציווי הזה. בכלכלה פוסט-פורדיסטית, המבוססת על גיוון, תחלופה מהירה והתאמה אישית, הביטוי "הייה עצמך," המובן לרוב כהצעה לשחרור, יכול אכן להתפרש כציווי. בהקשר כלכלי זה הדחף לבטא דרך צריכה זהות אישית נבדלת משרת טכניקות חדשות של הפקת רווח, ומטרות מקרו-כלכליות, לא-אישיות. שנית, את הציווי "להיות עצמך" המומחז בתוכנית "האח הגדול" אפשר להבין כשיקוף של אופן הפנייה של המדיום הטלוויזיוני אל צופיו. הטלוויזיה משתתפת בפועל בייצור הציווי "להיות עצמנו," הניכר באופן מיוחד במוסד הסלבריטי. שתי טענות אלה מצביעות על מקומה של הטלוויזיה בתרבות הצריכה העכשווית
יום א,' 22 באוקטובר ,18:00 בית הסטודנט, בניין 502 חדר ,43 אונ' בר-אילן