פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן –שיח מדעי פרופסיונאלי בשירות הממסד
נעמה קטיעי / אוניברסיטת תל אביב ועמותת עמרם
פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, במהלכה נותקו אלפי תינוקות ממשפחותיהם, רובן המכריע משפחות עולים מעדות המזרח, התרחשה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. ההורים, שהתגוררו באותן שנים במחנות עולים ובמעברות, התבקשו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים לצורך טיפול, ולאחר מספר ימים נאמר להורים כי ילדיהם נפטרו. על אף דרישותיהם, להורים לא ניתן לקבור את ילדיהם, הם לא ראו גופה ולא קיבלו כל מסמך המעיד על פטירת הילד. במקרים מעטים, לאחר שההורים הקימו קול זעקה, הוחזרו ילדים למשפחה, למרות שנאמר להם כי הוא מת. על אף פניות חוזרות ונשנות מצד המשפחות, רק לאחר יותר מ- 15שנה הוקמה לראשונה ועדת חקירה לעניין, שטענה בתוקף במסקנותיה כי רוב הילדים נפטרו ממחלות. לאורך השנים הוקמו עוד שתי ועדות, אחת מהן ועדת חקירה ממלכתית, שגם הן טענו כי רוב הילדים נפטרו ממחלות "בוודאות".
ואולם, על פי עדויות המשפחות וגם על פי עדויות של צוותי רפואה שהונחו מול ועדת החקירה הממלכתית, עולה כי לפחות חלק מהילדים לא נפטרו אלא נמסרו לגופים אחרים, לעיתים לצרכי אימוץ ולעיתים מסיבות או למטרות לא ברורות. את ההתנהלות הממסדית הזו ליוותה תפיסה מדעית וחברתית, שהתייחסה לעולים מהמזרח כקבוצה נחשלת, פרימטיבית, חסרת כישורי הורות וכישורים בכלל, קבוצה המאיימת על שלמות "הגוף הלאומי", וכן כקבוצה "ביולוגית" מסקרנת במיוחד מבחינה מדעית ורפואית.
בהרצאה אבקש לבחון את התפקיד המכריע של השיח המדעי והפרופסיונאלי בפרשה - כשיח שביסס את היחס לעולים והעניק לגיטימציה למגוון רחב של תופעות - החל מהוצאת ילדים במירמה ממשפחותיהם, וכלה בפרוצדורות רפואיות נסיוניות שבוצעו על גופם של העולים וילדיהם, וגם כשיח שליווה את חקירת הפרשה לאורך השנים, בציבור בכלל ובקרב ועדות החקירה בפרט.
יום א', 22 באפריל, 18:00, בית הסטודנט, בניין 502 חדר 43, אוניברסיטת בר-אילן
